ויען משה וגו'. צריך לדעת מה מקום לטענת לא יאמינו אחר שהבטיחו ה' ואמר ושמעו לקולך. עוד למה כפל לומר לא יאמינו ולא ישמעו בקולי. והיה אפשר לומר כי לצד שאדם בעל בחירה ורצון לא סמך לבו עליהם שיצדיקו באמונה. ואומרו ולא ישמעו וגו' פי' אפי' שמיעת קולו לא ירצו לשמוע. ואין דרך זה מספיק בכוונת הכתוב כי לא היה לו להרהר אחר מדותיו יתברך ולחשוד כל כך בישראל. עוד יש לדקדק אומרו הן ולא אמר אם לא וגו'. ויתבאר על נכון על דרך מה שכתב רמב''ם בפ''ז מהלכות יסודי התורה וז''ל אין נבואה שורה אלא על חכם גדול בחכמה וכו' שלם בגופו וכו' ע''כ, וכתב הכסף משנה וזה לשונו וצ''ע למה לא כתב שצריך שיהיה עשיר גבור ועניו ותירץ שאותם תנאים צריכין למתנבא בקביעות ורמב''ם לא נחת לפרש אלא על המתנבא שלא בקביעות. והנה אפי' אם נאמר שתחשב נבואה זו של משה אקראי מה שאינו כן אף על פי כן טוען טענה הנשמעת לצד ענותנותו כי הוא חסר תנאים שבהם יאמן נביא לישראל, והוא אומרו והן פי' וכן הוא הדין שלא יאמינו לי כי אין אני חכם גדול בחכמה ומלא מכל התנאים המאושרים ואין צריך לומר אם תחשב נביאת קביעות כמו שכן הוא כפי האמת כי הוא הולך ובא מהשם לישראל ולפרעה ולמצרים אם כן צריך שיהיה עשיר מה שלא כן היה, וזה לך האות שהיה רועה לחותנו צאנו ולא נתעשר אלא במדבר מהלוחות (נדרים ל''ח.) ואם כן אם יבואו ישראל לשאול לזקניהם המשפט הן לא יאמינו לי כפי הדין. ומה שאמר ולא ישמעו בקולי כאן רמז עוד טענה הנשמעת כי הוא כבד פה וכמו שגילה אחר כך בפירוש כי כבד פה. ודבר זה הוא אחד מתנאי המתנבא אפי' באקראי שיהיה שלם בגופו, וזה אחד מחסרוני הגוף, ולזה אמר ולא ישמעו לסיבת קול כי כבד פה וכבד לשון הוא, ואמר הטעם כי יאמרו לא. נראה אליך וגו' פי' אינך ראוי שיראה לך כל עיקר ואפי' באקראי. ומה שלא טען טענה זו משה עד עתה ולא שאל אלא ואמרו לי מה שמו מה אומר שזה יגיד שאינו חושש להם שלא יאמינו שאם היה חושש לזה לא היה מחזר אחר ידיעת השם שהוא דבר שתכף יאמר אליו זה שמי: ואולי כי נתכוון בשאלה ראשונה ואמרו וגו' שיגלה ה' שמו וסודו אשר יעשה בו נפלאות, כי שם המפורש יפליא עשות ובאמצעותו יקנה כל הקניינים בין מעלות המורגשות בין מעלות האושר והחכמה וישלים עצמו להיות ראוי לנבואה בסוד (תהלים צא) אשגבהו כי ידע שמי, גם יפליא בעיניהם נפלאות מדרכי השם. ובתשובת ה' אליו אפשר שלא הודיעו סודי השם וסגולותיו ונפלאות אשר יפליא בהם, לזה חזר וטען והן וגו' כמו שפירשתי: או אפשר שלא נתרגש משה לטעון טענה זו הן לא יאמינו אלא לצד שאמר ה' לו דבר חדש מה שלא שמע מקודם, והוא אומרו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה, אמר מעתה משכחת לה שלא יחשיב פרעה שליחותו ולא ישלחם אם כן הן לא יאמינו לי, וכשיתרבה השליחות ולא ישלח יוסיפו שלא לשמוע בקולי, והטעם כי יאמרו לא נראה אליך וגו' שאם היו הדברים מאל עליון מי הוא זה שימאן לעשות דבריו ולא ישחית לו משתין בקיר (מלכים א' יד) אלא ודאי כי לא ה' שלחך ואפי' נבואה לא השגת:ויאמר וגו' מזה בידך. אין שאלה זו דומה לשאלת ה' לבלעם (במדבר כב ט) מי האנשים וגו' ואמרו ז''ל (ב''ר פי''ט) שמצאו עביט של מי רגלים שהיה לו לומר אתה ידעת, כי שם משמעות השאלה הוא שהענין נעלם ושואל עליו, וממה שמשיב מגלה דעתו מה שהוא עביט של מי רגלים, מה שאין כן שאלה זו לא שאל על הנעלם כי גלוי היה כי בידו מטה אלא כמי שרוצה שיודה בפיו על הדבר, ועשה משה מצות רבו ויאמר מטה, ושיעור משמעות הוא ויאמר אתה מבחין מה שאתה לוקח בידך מה הוא ואמר לו הן אדוני אני מכיר במה שבידי שהוא מטה:ויהי לנחש וגו'. כוונת אות זה הוא לרמוז כי בחינת הקליפה תתייחס לנחש, וצא ולמד מנחש הקדמוני כי הוא בחינת ס''מ, ורמז לו כי באמצעות ידי משה בכוחו העצום מאבד כח הנחש ויהיה לעץ יבש וכשירף ידו ממנו ומשליכו יהיה לנחש עד שנם משה מפניו. ואולי כי לזה נתכוון באומרו מזה בידך פי' שישכיל השכלה דקה בו אם התחיל להתנועע כעכברא דדברא שיתחיל לחיות מעט מעט, ולפעמים ימצא מיעוט מיעוטו עכבר ולפעמים מיעוטו ולפעמים חציו, והשיב משה מטה פי' כולו עץ יבש; וישליכהו ארצה ויהי לנחש פי' הויה בפעם אחת היה נחש, ואומרו ארצה רמז כי בערך הנחש תגדל מעלת הארץ כי הוא לחמו ונחשבת לו, והראהו בזה דברים רבים למשה, גם שיעשה האות עצמו לישראל, ואומרו שלח ידך וגו' פי' הראהו שהגם שיצא מרשותו יש כח במשה להתחזק עליו ולהסיר ממנו כחו. ואומרו ואחוז בזנבו ולא אמר בו, נתכוון ה' לומר אליו להיות שחששת הנחש היא אם יקחהו מזנבו כי אם יתחכם לקחת ראשו וידחוק הנושך אין מיחוש מכל הזנב לזה אמר אליו ה' אחוז אפי' בזנבו באין פחד. וכן הוא אומר ויחזק בו פירוש במקום שנזדמן לו באין פחד, והיה למטה בלקיחתו בכפו פירוש בנגיעתו בכף משה יבש כחו כאחת ולא נותר בו שום חיות והוא אומרו ויהי למטה בכפו:למען יאמינו וגו' אלהי אבותם. טעם אומרו אלהי אבותם וגו' פעם אחר פעם. אולי שרמז כי מהנמנע שתהיה שליטת האדם בבחינת הנחש כחזיון האות אלא למי שנגלה אליו אלהי אבות העולם, ולזה יהיה הדבר לאות כי נראה אליו אלהי אבותם וגו':והיה אם לא יאמינו. וכי יש ספק לפני הקב''ה, ועוד והלא כבר אמר ושמעו לקולך. ואולי ששיעור הדברים כך הוא והי' אם עדיין תחוש עוד ולא יספיק לך טעם זה לומר שבו ודאי יאמינו. עוד נראה כי נתכוון לומר לו להסיר גם ספק שאינו נראה, והוא דלמא לא יחליטו ישראל האמונה בלבם הגם שבפניהם לא יוכר העדר האמונה, לזה אמר אם לא יאמינו וגו' וספק זה אינו יוכל להתברר למשה לומר עליו מי איכא ספיקא קמי שמיא לומר אם לא, שהם דברים שבלב, ובא האדון להסיר ממנו ספק הכחשת האמונה בלב ישראל באמצעות שלש האותות: והיו המים וגו'. מאור עיני ישראל רש''י ז''ל נראה בעיניו כי טעם אומרו והיו והיו הוא לומר שלא יהיו לדם עד שיהיו ביבשת. ודברי קדוש חן. ואני מוסיף בו טעם לשבח כי הוא מטעם עצמו שציוה ה' כי אהרן הוא יכה במטהו ביאור, ואמרו ז''ל (שמו''ר פ''ט) כי משה אינו יכול להכות היאור לצד שהגין בעדו, וכאן ציוה ה' שיקח ממימי היאור ויהיו לדם ונתחכם שלא תהיה המכה על ידי משה לזה אמר והיו בהוייתן כל זמן שיהיו בידו אלא אחר שיהיו ביבשת יהיו דם ובזה אין לקותם בא ע''י משה:ויאמר משה וגו' בי אדני. אחר שנסתמו ממנו הטענות חזר לבקש מה' ממדת הרחמים, ולזה דייק לומר אל ה' שם הרחמים מה שלא אמר כן מקודם אלא כל אמרותיו הם אל האלהים, והתחיל להתחנן לפניו ואמר בי לשון תחינה וריצוי: או ירצה באומרו בי פירוש טעם שלא יאמינו הוא לצד החסרון התלוי בי כשיראוני עלג ואפי' דיבור אין אני יודע דבר, ואומרו גם מתמו. ל וגו' נתכוון לומר אליו כי חשב שבאמצעות שידבר ה' עמו פעמים ושלש יוסר פגמו וידבר צחות וכיון שראה שדבר פעם א' גם ב' גם ג' ועודנו לא איש דברים צעק לבו אל ה' שהרי מומו קבוע ומעתה ודאי שלא יאמינו לו כי יאמרו אם נראה אליו ה' היה מסיר פגמו:ויאמר ה' אליו מי שם וגו'. ירצה לומר אליו שהיה לו לבטוח בו שהוא השם פה שישים גם אליו, וכיון שכן מנע ממנו הרפואה זולת לעת הצורך, והוא אומרו ועתה וגו' והוריתיך אבל לא לעקר ממנו העלגות. או ירצה לרמוז שיעשה תשובה על מיעוט הבטחתו. עוד ראיתי לדקדק דברי ה' שלא רמז לו פרט הפעולה שמשה צריך לה שהיא שישים לו פה אחר היותו אלם או עין אחר היותו עור ולא אמר אלא תחילת הבריאה ומאורע שאחרי כן והוא אומרו מי שם פה וגו' והמאורע הוא או מי ישום אלם או חרש, וכן חלוקה ב' או פקח בתחלתו או עור אחר כך אבל לא הזכיר כי יעשה אחר כך לאלם פתוח פה וחרש שומע ועור פקח. ומעתה אין כונת התשובה ידועה. ויש להעיר עוד למה ה' לא מנע ממנו טענה זו בתחלה ובראשונה, ומה גם שראוי להיות כן: אכן נתכוין לומר אליו כי הוא האדון הוא הבורא והשכיל לעשות פה לאדם לשכלול הבריאה, והוא אומרו מי שם פה וגו', ואמר או מי וגו' פירוש שהגם שיארע לאדם דבר שיהיה אלם וגו' גם זה לא במקרה יהיה הדבר ההוא אלא ממני אנכי ה' הוא העושה הדבר ואני מסבב סיבובין לעשותו כן לתכלית דבר. ובזה רמז לו כי כבדות פיו ולשונו הוא לתכלית דבר טוב ולזה לא הסיר ממנו עלגותו. או ירצה לומר כיון שהשם אלם וגו' הוא ה' ברוך הוא אם כן היה לו להשכיל בדעתו כי מה' יצא דבר מלכות שיעשה עלג וזולת גזרת מלך לא היה כן, ואפי' לדברי חכמים (שמו''ר פ''א) שהיה סבה לדבר זה גחלת שנתן לפיו בהבחנת פרעה אם לא היה ה' חפץ בדבר לא היה כן אחר שה' הכין ועשה פעולתו בהכנת הפה כאומרו מי שם פה וגו' דבר פשוט הוא שכשיעשה אלם יהיה הדבר לצד איזה תכלית הגון או למה שנתחייב כפי מעשיו, וכמאמר רבי אמי (שבת נ''ה.) אין יסורין בלא עון, וכבד פה ולשון נקראים גם כן יסורין ואם כן היה ראוי לו למשה לדעת סיבת דבר ולתקן ויתפלל לה' על הדבר אשר לא כן הוא עושה אלא אדרבה מראה כי הדבר הוא טבעיי ואינו תלוי מצידו, ולזה אמר אליו ועתה ואין ועתה אלא תשובה שיחזור בו מדעת זו: וכנגד חשש שלא יאמינו ישראל לצד עלגותו אמר אליו אנכי אהיה עם פיך והוריתיך וגו'. עוד נראה שיכוין באומרו לך ואנכי אהיה עם פיך שהשיבו תשובה נצחת כי כל עוד שלא התחיל במצוה אין מקום להסיר עלגותו, ולזה אמר לך פי' לך בשליחות זה וכשתדבר תראה שיוסר כבדות פיך ולשונך, והוא אומרו והוריתיך אשר תדבר, לא אמר את אשר תדבר אלא אשר תדבר פי' אראך שתדבר בלשון צח והבן ונכון. וטעם אומרו והוריתיך ולא אמר ואראך נתכוין לרמוז לו שיהיה לו צחות הדיבור כדרך הרגיל באדם בהורתו לא לפי שעה יהיה הדבר כמעשה ניסים אלא בדרך טבעיות גמור כאילו הורה גבר בלשון צח ורגיל ולא כמו שכתבתי בפי' ראשון שלא ידבר צחות אלא בעת הצורך:בי אדני שלח וגו'. פירוש איני ח''ו תולה הדבר לצד הבורא כי כל יכול עשות אלא מניעת הסרת הפגם היא. מצידי כי איני ראוי לנס והוא אומרו בי אדני תלוי כל החסרון והמניעה, ואומרו שלח נא וגו' פי' ביד מי שהוא ראוי לעשות שליחותך לא בשפל כמוני שקבוע בי מומי וזה יגיד על היותי בלתי מוכשר לשליחות נעלה:ויחר אף וגו' במשה. אומר אני שהרושם שעשה חרון אפו הוא שנשאר משה קבוע בו מום כבידות פה ולשון, והוא אומרו במשה פי' בו בגופו ונכון. ודרשת חכמים (זבחים ק''ב) שאמרו שהוא אומרו הלא אהרן וגו', אין דברינו מכחיש אותה. ואולי כי שניהם רמז הכתוב ורמזם באומרו ויחר אף שהיה לו לומר ויחר ה' ומאומרו ויחר אף רמז לב' דברים: כי דבר ידבר. טעם הכפל לומר אליו דבר עתה ידבר פי' הגם שיהיה כבד פה ולשון כמותו ידבר. או ירמוז דברינו עצמם שפירשנו בפסוק ויחר אף והוא אומרו דבר ידבד פירוש אומרו דבר לגופו ואו' ידבר להסמיך לה תיבת הוא לומר הוא יהיה דיבורו צח ולא אתה כי תשאר כמות שאתה: וגם הנה הוא וגו'. לפי מה שפי' באומרו דבר ידבר כי יגיד שבחו של אהרן שהיה עושה שליחותו הגם שהיה כבד פה יוצדק לומר וגם הנה וגו' כי הוא תוספת שבח. ולפי מה שפירשתי כי החליט ממשה תקות הסרת הכבידות פה, ירצה על דרך אומרם ז''ל במס' שבת קל''ט וז''ל בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחושן המשפט על לבו ע''כ, כפי זה נתכוין באומרו וגם כי מלבד שהחליט ממשה רפואת הדיבור כמו שכתבנו גם הסיר ממנו הכהונה ונתנה לאהרן והוא אומרו וגם וגו' ושמח בלבו כאן רמז הסרת הכהונה והם דברי רז''ל. עוד נתכוון להגיד שבחו וענותנותו כי מן הראוי היה לו להקפיד על היותו הוא לפה ואחיו הקטון יגדל ממנו ואמר כי מלבד שלא יקפיד על הדבר אלא וגם וגו' ושמח. ובאמצעות דברים אלו יגיד כי הגם שהוא עניו דבר ידבר והגם שהיה כבד פה וכמו שפי' שהענוה לא תגרום הרחקת עשות רצון המלך. ואמר ושמח בלבו לומר הגם שלא יראך שמחה לפנים הוא ברוך הוא העד שישמח בלבו. או ירצה שלא לפנים בלבד אלא לפנים ובלב:ואת המטה הזה. אמר הזה, לפי מה שאמרו בזוהר (זוהר ח''ב כ''ח) כי היו ב' מטות אמר הזה לשלול אחר. ואומרו תקח בידך פי' בתמידות, והטעם לסימן כי יש בידו מטה עוז תפארה וכן חוק לשררה הממונים על דבר מלכות, וזה לך האות דכתיב (פסוק כ') וישב ארצה מצרים ויקח וגו' מטה האלהים בידו הרי שתכף לבש כלי זיין שנתן לו ה', שאם היתה כוונת הלקיחה הוא שלקחו להוליכו עמו לא היה לו לומר בידו. ואומרו אשר תעשה בו את האותות, אולי שרמז למטה ב' של אהרן שבו עשה האותות שנהפך לנחש, וכאומרם שם בזוהר שזה יקרא מטה אהרן שצוה גם עליו שיהיה מוכן ביד אהרן. עוד ירמוז על דרך אומרם ז''ל (תרגום יונתן שמות ב' כ''א) שהמטה היה סנפרינון. ולא היה אדם יכול להסיטו אלא משה, וכפי זה לקיחתו יגיד כי הוא בו יעשה את האותות, וזה לך האות כי לא יקרב אל המטה איש זר זולת משה:אלכה נא. לדבריהם ז''ל (שמו''ר פ''א) שאמרו שמושבע היה ליתרו הוצרך לחלות פניו למחול לו על השבועה: ואראה העודם חיים. ולא גילה לו דבר השליחות כי לא אמר לו ה' לאמר ואמרו בת''כ (יומא ד':) שכל שלא אמר לו לאמר הרי הוא בבל תאמר: לך לשלום. פי' מחל לו השבועה וכל כיוצא בזה אינו צריך התרה אלא כל שמוחל המשביע אין כאן שבועה:אל משה במדין. כוונת הכתוב בהודעה כי הדיבור היה במדין, להגיד שבחו של משה שלא חש על שונאיו שהיו במצרים בעת שטען טענותיו הרבים כי לא היה חושש בכל טענותיו אלא לצד הורעת כח השליחות לא לצרת עצמו והראיה שלא טען כי ירא ממבקשי נפשו, ואם לא היה אומר הכתוב במדין תבא הסברא כי לא החליט בדעתו של משה ללכת בשליחות עד שהובטח מפי אל כי מתו מבקשי נפשו, לזה אמר במדין לומר שאחר שגמר בדעתו והסכים עם ה' ללכת הוא שנתבשר ולא היה דבר זה מעכבו:כה אמר ה' בני בכורי. צריך לדעת כונת נבואה זו שלא בזמנה. גם במה שמר לבל יטעה משה ויאמר נבואה זו לפרעה בפעם ראשונה בעמדו לפני פרעה. ונראה שנתחכם אל עליון להרים מכשול מלב משה לבל יקוץ בשליחות וח''ו תולד בדעתו תולדה רעה בראותו עוצם המכות ופרעה לא קם ולא זע ויארך זמן חודש נכנם חודש יוצא, לזה שם דבר בפיו ויהיה לו למבטח לבל יחשוב מחשבות און ח''ו ואמר אליו ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי, ומעתה יהיה מצפה משה לדבר זה וכל עוד שלא יראה מכת בכורות יסעוד לבו ולא יהיה מתירא כל עוד שלא הביא עליו מכה זו. ושיעור הנבואה הוא על זה הדרך בלכתך לשוב מצרים ראה וגו' והנני מודיעך שאני אחזק את לבו ולא ישלח אפי' אחר כמה מכות ולבסוף ואמרת אליו וגו' הנני הורג וגו'. עוד נתחכם בזה להודיעו למשה כי מכה זו תהיה באחרונה כי בה ישלח פרעה את העם כי לא אמר ה' שיחזק לב פרעה אחר מכת בכורות, ואשר לזה כשאמר פרעה למשה (לקמן י כח) אל תוסף ראות פני הכיר כי הגיע עת מצוה שאמר לו ה' בדרך בבואו ממדין למצרים ואמרת בני בכורי. והגם שהוסיף דברים שלא נאמרו כאן, מן הסתם נאמרו וילמד סתום מהמפורש, ובזה אין להקשות אימתי נאמרה למשה אותה נבואה והוצרכו מרבותינו לומר מדרשים, והרי שלך לפניך, ולא חש ה' שיטעה משה ויאמר נבואה זו לפרעה, כי באמצעות שישוב משה לפני ה' דברי פרעה תיכף ומיד ישלחהו בשליחות מכה אחרת וממילא ידע משה כי עדיין לא הגיע זמן מכות בכורות עד עת בא דבר פרעה ואמר לו אל תוסף וראה כי אינו יכול לצאת מלפני פרעה להתנבאות חוץ לעיר לדעת מה ידבר ה' אמר הגיע הזמן לאמר מכת בכורות. או דייק דברי ה' שאמר ואני אחזק את לב פרעה ומעתה אינו יודע שיעור שיחזק ה' לבו שיאמר לו אחרי כן מכות בכורות וכשאמר לו אל תוסף ראות פני הכיר כי זה הוא תכלית חוזק הלב ובצירוף טעם ראשון שכתבנו אמר לו שליחות מכת בכורות. עוד אפשר שאם היה פרעה מחזיק לבו לשלח ישראל ולא היה מדבר דברים נגד כבודו יתברך כאומרו (לקמן ה' כ') מי ה' היה ה' מביא עליו מכת בכורות תיכף ומיד ולא היה משביעו כוסות התרעלה, וזה הוא שרמז ה' למשה באומרו ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם פירוש שהחוזק הוא שלא ישלח שאם ישלח אפי' מכת בכורות לא תבא עליו, וכשלא יהיה אלא מניעת שלוח העם יהיה לו לצרה מכת בכורות, אבל אחר שנגע בכבודו יתברך יבואו עליו מכות גדולות ונאמנות, וכן תמצא שאמר ה' (לקמן ט טז) בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי וגו':ויבקש המיתו. אמר ויבקש. אולי כי לצד שהיה שליח מצוה היה לו מונע על דרך אומרם ז''ל (פסחים ח':) שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והמצוה שהיה עסוק בה קנה לו בה פרקליט אחד והוא המלוהו והשומר אותו ומנעו למשחית בל קרוב אליו. ואולי כי לזה נתכוין באומרו בדרך במלון לומר שלא היה עוסק בהליכת המצוה אלא במלון ולזה הוא שבקש המיתו. ואף על פי כן היה לו מונע כי סוף כל סוף חשוב כשלוחי מצוה גם בזמן ההוא, וביני ביני כי המלאכים נועדו יחדיו נתחכמה צפורה והרימה מכשול, אכל בעודו עסוק במצוה פשיטא כי לא יקרב אליו משחית:לך לקראת משה וגו'. והגם שאמר אליו ה' מקודם (לעיל ד יד) הנה הוא יוצא וגו', לפי מה שנודע לנו כי ידבר ה' דברים רבים בדיבור אחד בשעה שאמר למשה הנה הוא וגו' יצא דיבור אחר לאהרן במצרים, ונבואה זו אין ספק שנאמרה לאהרן הגם שאמרו ז''ל (תו''כ א') שכל מקום שנאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לא נאמר הדיבור אלא למשה שיאמר לאהרן, ואפי' לר' יוסי הגלילי שסובר (שם) שנתמעט אהרן אפי' בדיבורים שנאמרו במצרים דוקא בדברים השייכים בשליחות להזולת אבל פרט זה שיעשה אהרן מצוה הרי שלך לפניך שדבר אליו ה', ומזה אתה למד שהיה נביא לעצמו:
